yazilimweb tasarim
התערוכה שמחברת בין מזרח למערב

התערוכה שמחברת בין מזרח למערב

 

שייכות, זהות, מוצא, מגדר ולאום הם אמנם לא סוגיות חדשות איתם מתמודדים אמנים, אבל בשנים האחרונות ניתן לראות מגמה של התרחבות בעיסוק בסוגיית הזהות המזרחית. "חילוף חומרים" היא תערוכה חדשה שאוצרים יובל סער ואורלי עמרמי, ומוצגת במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים, שמציגה עבודות של מעצבים צעירים העוסקות ביחסי הגומלין התרבותיים והאסתטיים שבין המזרח למערב.
» חילוף חומרים – לכל הפרטים » עכבר אמנות » לוח תערוכות
"דור המעצבים הצעירים שפועל עכשיו נמצא בנקודה מספיק רחוקה" אומרת אורלי עמרמי, "ועדיין מספיק קרובה כדי לעסוק בכאב הדורות הקודמים על אובדן חלקים של תרבות בכור ההיתוך הישראלי. החלקים האלה שאבדו מתעוררים בעבודות של מעצבים צעירים, מעין סימני חיים בשדה העיצוב המקומי, ואין מתאים יותר מהמוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים להציג אותם".

איך אתם מסבירים את התחייה והכניסה של האמנות המזרחית לעיצוב העכשווי, והאם זה לא סותר מעט את מה שקורה באקטואליה העולמית, ואת הפחד שהאיסלאם מעורר בימים אלו בעולם? "זה בדיוק מה שמעניין במקום שאנחנו חיים בו, ומה שמשקף את המורכבות של מה שקורה פה לעומת העולם הגדול. בעבור יהודים ישראלים, הערביות היא הזהות של האויב, אבל גם של הרופא בחדר מיון וגם חלק מהזהות של ההורים ושל סבא וסבתא. ערבים ישראלים נעים בין זהות ערבית-ישראלית לזהות ערבית-פלסטינית. אולי העיתוי של כניסת אלמנטים איסלאמיים לעיצוב העכשווי היא תגובת נגד לפחד מהאיסלאם בארץ ובעולם, ואולי זה פשוט הדבר הכי טבעי שיש. אנחנו חושבים שבשנים האחרונות הוא פשוט הפך ללגיטימי, בעקבות השינויים שעוברים על החברה הישראלית".
האם התהליך הזה מזכיר תהליכים אחרים שקרו בעיצוב המקומי במהלך השנים? "כן, החזרה לשורשים היא לא דבר חדש והיא באה לידי ביטוי באופנים שונים בתחומים שונים. לדוגמה, בשנים האחרונות אפשר לראות איך הקראפט ומלאכות הידיים זוכות לתחייה דווקא בעידן הדיגיטלי. לפני קצת יותר משנה הוביל מכון שנקר תערוכה וכנס בשם 'בחזרה לעתיד', שבדקו כיצד מותגים ומוסדות שנדרשו לעדכן את התדמית שלהם בשנים האחרונות מתבססים על העבר ונותנים לו פרשנות חזותית עכשווית. בין השאלות שבדקנו שם היו 'מתי צריך לוותר על הישן כדי ליצור משהו חדש'? 'מתי כדאי להתבסס על המורשת ולעדכן אותה?' 'מה בין נוסטלגיה לבין הרצון להיות חדשני?' ו'כיצד נותנים לעבר פרשנות חזותית עכשווית, מבלי לאבד את הזהות המקורית שלהם?' מבחינה זו התערוכה הנוכחית – שמעלה אף היא שאלות שנוגעות בסוגיות של ישן מול חדש, מסורת וקדמה, זהות ונוסטלגיה – ממשיכה את אותו הרצף".
האם אתם רואים קו מחבר בין העיצובים השונים? "מה שמאפיין את העבודות בתערוכה הוא הרצון לחולל מעין קפיצה בזמן, או קפיצה בין תרבויות, להחזיר את מה שאבד. מעצבים ומעצבות צעירים, יהודים וערבים, מדברים על סקרנות זה כלפי זה, ועל הרצון להנכיח את התרבות של סבא וסבתא. בשני המקרים זו תרבות שהיא חלק מהדנ"א שלהם אך הם אינם מכירים אותה, או מכירים מעט מדי. מנעד נקודות המבט ונקודות המוצא של היוצרים בתערוכה רחב וכולל עבודות הקשורות לקישוט הגוף, לבית ולמשפחה, לסביבת המגורים, למוצא, לעם וללאום. חלק מהעבודות מנסות לתת מקום למסורות שכור ההיתוך הישראלי דחק אל השוליים וחלקן שואלות איך הייתה נראית ישראל אילו שלט בה אתוס אחר".
כמה מהעבודות שיוצגו בתערוכה:
'סמידה רמידה: מעשייה מאוירת' – נועה שניר  פרויקט גמר בתואר שני באוניברסיטה לאמנויות של ברלין, בהנחיית הנינג ווגנברת, (Henning Wagenbreth, 2016). "את טקסט המעשייה 'סמידה רמידה', גרסת יהדות מרוקו לסיפור סינדרלה, מצאה נועה שניר במקרה בארכיון הסיפור העממי באוניברסיטת חיפה, ומהרגע הראשון נשבתה בקסמיו. הסיפור מגיע ממסורת עתיקת יומין של סיפורים שסופרו בעל פה, ולכן אין גרסה 'רשמית' שלו, אלא הרבה גרסאות דומות. אלה מתכתבות עם הפורמט המוכר של סיפור סינדרלה, אך עושות בו כבשלהן".

'סמידה רמידה: מעשייה מאוירת' – נועה שניר
צילום: יח"צ
'ערבי־מערבי' – אוהד חדד והלאל ג׳בארין פרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל, בהנחיית נעם שכטר, להב הלוי, מיכל סהר ויעל בורשטיין, 2015 "שיחה בת ארבע שנים בין שני חברים, הלאל ג׳בארין ערבי-ישראלי ואוהד חדד יהודי-ישראלי, שנפגשו בעת הלימודים בבצלאל, תועדה בתצלומים מבוימים, בטקסטים קצרים ובחפצים, ובסופו של תהליך מוצגת כספר. השניים, הנראים כסטראוטיפ זהותי זה של זה, רוקדים סביב זהות ומקום, מחטטים בפצעים, בסבא, בסבתא ובילדים שיהיו להם. המקף בשמו של הספר מותח את הגבול, או מייצג את הגשר: ערבי-מערבי".

״ערבי-מערבי״ של אוהד חדד והלאל ג׳בארין
צילום: תומר זמורה
'תוכנית רקמה' – הזאר גראבלי פרויקט בקורס סטודיו, במחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר, בהנחיית יערה פרי, 2017 "פיסות בדים רקומים, עניבות רקומות ואריחי קרמיקה אותנטיים שירשה הזאר גראבלי מסבתה, היוו השראה ליצירת קולקציית כאפיות וגלביות מודפסות בדפוס משי ורקומות ברקמה ידנית אדומה. באמצעות הרקמה משרטטת גראבלי את מפת חייה של סבתה ואת נדידתה מהכפר אל העיר יפו בשנת 1948. כמי שנעה בין שתי זהויות – ערביה-ישראלית וערביה-פלסטינית – ובהיותה אישה בחברה הערבית, גראבלי מעניקה פרשנות חדשה ומרעננת לכאפייה ולכפתן המוסלמיים, המשויכים לעולם הגברי, ומנגישה אותם לנשים".

'תוכנית רקמה' – הזאר גראבלי
צילום: הזאר גראבלי
'נגהפ' – אמיר צובל פרויקט בקורס עיצוב רב־תרבותי בתואר שני בעיצוב תעשייתי בהנחיית אורי ברטל, בצלאל, 2013-2017 "המשפט 'נס גדול היה פה' שימש כנקודת מוצא בעבודתו של אמיר צובל, ובייחוד המילה 'פה', שמעלה את השאלות מי היה פה קודם, למי אירעו נסים ולמי אסונות. צובל יצר שלושה סביבונים: סביבון פשוט שבו החליף את האותיות נגה״פ באותיות המקבילות בערבית; סביבון שעושה שימוש בתבנית ערבסקה ומאזכר את אלמנט החרוזים מהמסבח׳ה – חמישה, כחמשת עמודי האיסלאם; וסביבון שמחבר בין שני הסביבונים, הראשון והשני".

'נגהפ' – אמיר צובל
צילום: יח"צ
'אלהמברה' – הדר תדהר פרויקט סיום במחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר, בהנחיית יואב זיו, 2014 "הדר תדהר בחר כנקודת מוצא לפרויקט הגמר שלו בשרשרת בת חמישה מטבעות כסף מעוטרים, שנותרה בידי סבתו שעלתה לארץ מתימן. הוא התחקה אחר מקורות ההשראה לעיצוב השרשרת והגיע אל האמנות האיסלאמית ואל הערבסקה. את הערבסקה תרגם לדגמים תלת-ממדיים ועיצב שלושה מכשירי חשמל ביתיים: מערכת שמע, גוף תאורה ומאוורר תקרה, המשלבים בין שפת העיצוב האיסלאמית המסורתית לשפת העיצוב המערבית-עכשווית".

'אלהמברה' – הדר תדהר
צילום: אחיקם בן יוסף
'רקמה מונפשת' – עדי קרני פרויקט בקורס עיצוב אופנה בהשראה אתנולוגית, במחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל, בשיתוף המוזיאון לאמנות האיסלאם, בהנחיית לוסי סיבוני דוד, 2016 "בהשראת התערוכה 'טראז: רקמה מקומית' שנערכה במוזיאון לאמנות האיסלאם, חקרה עדי קרני את הגלבייה הפלסטינית ואת רקמת הוורד המסורתית. היא מצאה שבשל כניסתם של פיתוחים טכנולוגיים לשימוש בתעשיית האופנה, רקמה מסורתית כמעט ואינה נראית בה עוד. בעקבות זאת בחרה קרני לגייס דווקא את הטכנולוגיה כדי להחיות את הדימוי הרקום: את דימוי הפרח הפכה לאובייקטים מונפשים באמצעות הדפסת תלת ממד ויצירת צירים המאפשרים לקבוע את זווית הפתיחה של עלי הכותרת, אלה מחוברים ברקמת איקס מסורתית כקישוט על שמלה אתנית".

'רקמה מונפשת' – עדי קרני
צילום: רונן זיאן
'עטרה ללשונה' – עומרי אברהם פרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית, שנקר, בהנחיית קובי פרנקו והילה שאלתיאלי, 2016. "הכרה בחשיבות לימוד המסורת והמקורות, והיכרות עם נוסח קריאת התורה בתימן, עוררו בעומרי אברהם רצון לעסוק באופן חזותי בתהליך ההשטחה שעברה – ועדיין עוברת – הגייתה של השפה העברית. אברהם יצר שש כרזות המסבירות ומלמדות כיצד נשמעו הגאים מסוימים, שנהגו בדיבור העברי הקדום ונשמטו מהדיבור העברי בימינו. צבע כל כרזה מצביע על קבוצת ההגאים שבה היא עוסקת: סגול – הגאים רפים; כתום – הגאים לועיים; ירוק – הגאים נחציים".

'עטרה ללשונה' – עומרי אברהם
צילום: יח"צ
'עיצובים גנוזים' – שני דבורה פרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית, מכון טכנולוגי חולון, בהנחיית עודד עזר, 2016 "שני דבורה, בת למשפחות שעלו לארץ מעיראק ומאיראן, חשה בפער התרבותי בינה לבין סבותיה, שמקורו בהיעדר ייצוג וביטוי של התרבות המזרחית במרחב החזותי הישראלי בתקופת קום המדינה. פער זה הניע אותה לבדוק מה היה קורה אילו עולי ארצות ערב היו מעצבים את סמלי הריבונות של מדינת ישראל, ולהציע עיצוב חלופי לפריטים שונים, בהם דגל, דרכון ושטרות כסף".
התערוכה "חילוף חומרים: זהות מזרחית וערבית בעיצוב צעיר עכשווי" תוצג עד ה-7 באפריל, 2018 במוזיאון לאמנות האיסלאם, ירושלים.

תגיות
מנחה נופה

מקור:

http://www.mouse.co.il//art/articles/1.4603990

Comments are closed.

Scroll To Top