yazilimweb tasarim

חמסות, אוטובוסים, חיים ומוות: סיור אמנות בירושלים

מאז שנות השלושים, למורת רוחם של האמנים הירושלמים, ההגמוניה האמנותית נותרה בתל אביב. במובן מסויים עדיין יש מתח אמנותי בין בירתנו הנצחית לתל אביב עיר הים והתענוגות, אבל משהו טוב קורה בירושלים. לפעמים דווקא מתחת לרדאר יותר קל להיות חתרני ושובב. הנה סיור אמנות בעיר הקודש, ולא לשכוח לקנח בשוק מחנה יהודה.
 
מתוך התערוכה של כריסטיאן בולטנסקי(צילום – לורה לכמן, מוזיאון ישראל, ירושלים)

עושר אמנותי רב ממתין למי שיגיע למוזיאון ישראל. מעבר לתצוגות הקבע, גן הפסלים והבריזה הנעימה המנשבת, יש כמה תערוכות שאסור לפספס. ודי קל לפספס במוזיאון ישראל שכן אחת הבעיות הקשות במקום היא הניווט. מזל שיש שומרים שיודעים להגיד לך לפנות שמאלה אחרי האימפרסיוניסטים או ימינה על יד הפסל נמרוד. היופי בתערוכות המוצגות כרגע הוא במנעד הרחב שלהן: מסורבראן בן המאה ה-17, חברו הטוב של דיאגו ולסקז, דרך תערוכה קטנה ומקסימה מאוסף רוני ונאווה דיסנצ'יק, זויה צ׳רקסקי המופלאה, שרבות נכתב על התערוכה שלה, שמביאה לישראלים את ישראל כמו בוקס לפנים, אורן אליאב, אמן ישראלי המתכתב עם יצירה מהמאה החמש עשרה, ועד לשתי תערוכות קונספטואליות של גיל מרקו שני, וגולת הכותרת – כריסטיאן בולטנסקי[1]. 

 
לטורים נוספים מאת דבי לוזיה ב-ynet [2]

800 פנים לפרידה קאלו[3]

מה אפשר לעשות בשבוע אחד עם מיליארד וחצי דולר[4]

חוגגים את סוף העולם ופיקאסו אחד ששייך לכולם[5]

 
כריסטיאן בולטנסקי
בולטנסקי הוא לא איי ווייוויי, על אף שמעמדו בעולם האמנות אינו פחות מזו של האמן הסיני. אומנם הוא פחות עסוק ביחסי ציבור אך בכל זאת נחשב לאמן הצרפתי העכשווי החשוב ביותר כיום. בולטנסקי בן ה-73 עסוק באופן אובססיבי בחיים, מוות וזיכרון. בעיקר מטרידה אותו השאלה מה נשאר מאיתנו אחרי לכתנו ומה יזכרו מאיתנו. הטיפול שלו בשאלות האלה הוא מאוד מינימליסטי, לפעמים אפל, לרוב פיוטי ולא פעם עם הומור שחור.
כריסטיאן בולטנסקי(צילום: אלי פוזנר)
פחות ממה שהוא רוצה להסביר על התערוכה, בולטנסקי מעוניין שהמבקר יהפוך לחלק ממנה. התאורה המיוחדת והעבודות המרגשות בהחלט מספקות חוויה עוצמתית, וזה מפתיע לאור העובדה שאנחנו לא מצפים שאמנות קונספטואלית תציף אותנו ברגש. לרוב היא מגרה את השכל ופחות את הלב, לפחות אצלי זה כך.
 
גיל מרקו שני – "אוטובוסים"
אולם ריק מוביל לדלת קטנה, דרכה נכנסים למסדרון צר ואפלולי. לרגע לא ברור אם טעינו בדרך ופתאום מגיעים לפתח יציאה המוביל לחניון אוטובוסים. הכל אפלולי, אחד האוטובוסים נראה כאילו הוא תיכף נוסע – אורותיו דולקים וקול מנוע נשמע ליד הדלת, אך היא נעולה. לאן הגענו? האם אנחנו בפנים או בחוץ? זה נראה כמו חניון תת-קרקעי אבל אנחנו מעל פני הקרקע. מה עושים כאן האוטובוסים האלה? האם הם אמיתיים?
 
שני אוטובוסים – גיל מרקו(צילום: דניאל שריף)
ובכן, זוהי עבודתו של גיל מרקו שני, שנדרשו עבורה שנתיים של הכנה ומהלך אדריכלי מרשים של המוזיאון שממש בנה חלל שלם, הגביה רצפה וסגר קירות ופתחים כדי לייצר את התפאורה לעבודה הקונספטואלית הזאת. שני יוצר אשליות. המשחק שלו עם הציפייה שלנו, שמבוססת כמובן על ידע מוקדם של מה זה חניון ואיך הוא מתנהל, יוצר בלבול ודיס-אוריינטציה. אנחנו יודעים שחניון הוא מעבר שממנו אנשים נכנסים ויוצאים, אך כאן אין יוצא. הדלת, כאמור, נעולה וצריך לחזור בדרך בא הגענו. התחושה משונה, קצת קלסטרופובית וקצת משעשעת – חוויה מעניינת. קצת עשיתי ספוילר, אבל עדיין – שווה ביקור.
 אורן אליאב – היעלמותה של לוקרציה
תערוכה השואבת את השראתה מאחד הציורים באוסף המוזיאון. הציור הקטן מהמאה ה-15 מתאר את לוקרציה, אשתו של אציל רומאי, המספרת לגברים בני ביתה שנאנסה על ידי בן המלך הרודן הרומאי ובנוכחותם שמה קץ לחייה, לא לפני שהיא משביעה אותם לנקום את מותה. התוצאה הייתה קץ המלוכה והולדת הרפובליקה.
 
מתוך "היעלמותה של לוקרציה"(צילום: יח"צ מוזיאון ישראל)
אליאב מציע פרשנות עכשווית מרובת מבטים על הציור העתיק. בציורים מסויימים הוא מגדיל קטעים של הציור המקורי עד להפיכתם למופשטים כמעט, ובציורים אחרים מצייר ציור ריאליסטי. כמעט ניתן לטעות ולחשוב שמדובר בתערוכה קבוצתית.
 
ההתייחסות העכשווית לציור העתיק הזכירה לי דברים שאמר בולטנסקי, על כך שההיסטוריה של האמנות משולה לנהר – המים לא טובים יותר או פחות בעוד קילומטר בהמשך – אלה אותם המים שרק התקדמו בזמן, זה הכל.
 

דברים טובים מתרחשים במוזיאון האיסלאם לאמנות בירושלים. הבניין המרשים מאכלס ביומיום אוסף מחקרי של 5,000 פרטי אמנות איסלאמים, שנחשב בעולם לאוסף מקיף ואיכותי. המוזיאון, שנחנך ב-1974, הומה קבוצות ילדים ומבוגרים שבאים לראות את תערוכת החמסות. בתערוכה החדשה, שתוצג עד סוף נובמבר, 555 חמסות, שהוכנו על ידי 47 אמנים ומעצבים יהודים וערבים.
 
מתוך "חמסה חמסה חמסה"(עבודה של עדן הרמן רוזנבלום)
החמסה, המזוהה עם המזרח, היא סוג של קמע שדווקא התקבע יפה גם במערב. בתהליך של אבולוציה תרבותית הפכה החמסה למוצר מסחרי שחדר לתחומי חיים רבים: לפרסומות וכרזות רחוב, לבתי עסק ולמוסדות ציבור, כמחזיק מפתחות וכתליון למכוניות. שכבות רבות באוכלוסייה עושות כיום שימוש בחמסה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית.
 

בסוף חזרתי לתל אביב, ואי אפשר שלא להזכיר את התערוכה "גוף, עבודה" של אברהם אופק שנפתחה בסוף השבוע במוזיאון תל אביב. גליה בר-אור אצרה את התערוכה, וכמי שמכירה את סיפורו של אופק מקרוב, הכניסה בה הרבה רגש. האוצרות האינטליגנטית מתמקדת בפן מאד ספציפי של עבודתו של אופק – עבודות גוף והאביזרים הנלווים אליהם – כמו פרה אדומה וגלימה לסקילה עצמית. למרות שאופק ידוע בעיקר בציוריו, המבקרים אולי יופתעו מהקונספטואליות של התערוכה.
 
חשוב מאד לתת במה גם לציירים הוותיקים. אופק לא זכה לחיים ארוכים. נפטר ב-1990 בגיל 54, אך הותיר מורשת אמנותית חשובה לתולדות האמנות שלנו. ממליצה בחום רב להצטרף לסיור מודרך של גליה בר-אור.
 
 
הכותבת היא הבעלים של גלריה שטרן, חוקרת תרבות, וכותבת על אומנות מדי שבוע[6]

מקור:

http://www.ynet.co.il//articles/0,7340,L-5277559,00.html

Comments are closed.

Scroll To Top