yazilimweb tasarim

כסף מגלגל ת'עולם: סיכום שנה כלכלי באומנות

כולנו שקועים בתוך השיגרה שלנו, ובחוץ העולם משתנה. גם עולם האומנות משתנה, אומנם בקצב איטי יחסית, אבל אי אפשר להתעלם מכך. השבוע פורסם הדו"ח השנתי המקיף והמוערך של ד"ר קלייר מק׳אנדרו, כלכלנית העוסקת בנושאי תרבות ואומנות. הנה כמה מממצאיו המעניינים:
 

שני פקטורים משפיעים באופן משמעותי על עולם האומנות – כסף וטכנולוגיה. היום יש יותר כסף משהיה אי פעם בהיסטוריה. נכון לעכשיו בעולם יש 2,208 מיליארדרים, השווים יחד מעל תשעה טריליון דולר. מספרים שקשה להכיל. אומנות תמיד הייתה סמל סטטוס בגלל הייחודיות שלה, ועל פי הדו״ח של מק׳אנדרו, כיום 64% מהעסקאות בשוק האומנות הן של יצירות הנמכרות במיליון דולר ומעלה. עוד נתון מפחיד הוא העלייה של 100% בעיסקאות בגובה עשרה מיליון דולר ומעלה.
 
הוצא מהדו"ח. "סלבטור מונדי" של דה וינצ'י, שנמכר ב-450 מיליון דולר(צילום: Getty Images)

הטכנולוגיה, כמובן, משפיעה על האופן שבו אומנות נוצרת, מופצת ונצרכת. הרשת שינתה את כללי המשחק בכל הקשור לחשיפה של אומנים חדשים, לחיבור בין אומנים לקהל שלהם, ולפלטפורמות חדשות שנולדו כדי להנגיש אמנות ולמכור אותה.
 לכל הטורים של דבי לוזיה

המאהבות של פיקאסו, הצנזורה של פייסבוק[2]

גם אומנות יודעת להיות שמחה[3]

שבוע מפוקפק בעולם האומנות[4]

 

לעתים נדמה שהשיח על כסף גובר על הדיון באומנות עצמה. נראה שהסיבות לרכישת יצירות אומנות גם הן כבר אינן קשורות לאומנות עצמה אלא לאופק הרווחי של הרכישה. זאת למרות שאספנים לא יודו בזה – אספני אומנות עדיין מונים בעיקר תשוקה ורצון לתמוך באומנות ותרבות כמניעים לפעילותם. רק שליש ציינו רווח כספי כפקטור.
 
שוק האומנות מתחלק לשני חלקים מרכזיים: מכירות פומביות וגלריות. עיקר הנתונים שעל פיהם מורכב הדו"ח הוא מתוצאות גלויות של המכירות הפומביות (לא שהן חופשיות ממניפולציות). גלריות עדיין מהוות 53% משוק האומנות, אך כאן מדובר בעסקים פרטיים שנתוני המכירות שלהם חסויים. מק'אנדרו פנתה ל-6,500 גלריסטים, מתוכם רק 950 מילאו את הסקר ואין באמת ערבות לאמינות המידע שהם מסרו. גלריות אף מרכיבות את ירידי האומנות, שהולכים ותופסים נתח גדל של מכירות. 
 

תחילה יש לציין שהמחזור של שוק האומנות העולמי גדל ב-2017 ב-12%. המספר (המפחיד) מאחורי הנתון הזה עומד על 63.7 מיליארד(!) דולר. זה לא כולל את הציור "סלבטור מונדי" של לאונרדו דה וינצ׳י שנמכר ב-450 מיליון דולר. המכירה הזו יצרה כזו אנומליה בשוק, שהחוקרת מראש לא הכניסה אותו לדו״ח. בעשור האחרון שוק האומנות העולמי תוסס ופעיל, אך למעט נפילה גדולה ב-2009, הוא נשאר פחות או יותר סביב 60 מיליארד דולר בשנה. החלוקה משתנה אבל אין שינוי דרמטי בהיקף המסחר.
 
מאחורי המספרים הבדיוניים האלה מסתתר נתון מעורר דאגה: שוק האומנות קוטבי מתמיד. מספר קטן מאוד של אומנים ומכירות משפיע באופן לא פרופורציונלי על המחזור כולו, והמחירים הגבוהים של צמרת השוק אינם מחלחלים כלפי מטה.
מחקר אחר מציין ש-25 אומנים בלבד מרכיבים מחצית מהעיסקאות של יצירות אומנות שנוצרו מתחילת המאה העשרים.
 

גם סקטור הגלריות סובל מקוטביות: גלריות עם מחזור של 50 מיליון דולר בשנה ומעלה עושות חיל בעוד גלריות עם מחזור של חצי מיליון דולר ומטה סובלות מירידה בהיקף המכירות. גלריות רבות נסגרו בשנת 2017 והחמור מכך – כמעט ולא נפתחות גלריות חדשות. על פי 905 הגלריסטים שהשתתפו במחקר, הציפייה היא להידרדרות נוספת עקב הקושי של גלריות להחזיק את הראש מעל למים.
 
 
מהמבוקשים ביותר. עבודה של ג'ף קונס
גלריה היא מודל שלא השתנה הרבה מאז המאה ה-19. ישנן כעת יוזמות מעניינות למודלים חדשים כמו Condo – המתקיים כבר בכמה ערים בעולם ומחבר בין גלריות מקומיות לגלריות מארצות אחרות. יש גם מודל של מתחם שיתופי קבוע כמו Cromwell place שעתיד להיפתח בלונדון בסוף 2019 וירכז חללי תצוגה ברמה גבוהה, שטח איחסון ומשרדים עבור גלריסטים ודילרים שירצו נוכחות בלונדון בלי כל ההוצאות הנלוות בהקמת גלריה.
 
הבעיה המרכזית של גלריות בכל העולם היא שפחות אנשים מגיעים לראות תערוכות, ולכן החשיפה של האומנים המוצגים מצטמצמת. רוב הגלריות הקטנות והבינוניות אינן יכולות להרשות לעצמן להשתתף בירידים הגדולים והיקרים מאוד, ומה שמאפיין את תחום הגלריות ב-2017 הוא שיש הרבה סגירות של גלריות שפשוט אינן שורדות. לעומתן, המגה גלריות פורחות.
 

בניגוד לסקטורי מסחר אחרים, מכירות אונליין של אומנות עדיין מדשדשות. על פי דו"ח מק׳אנדרו, למרות עלייה של 10% במסחר המקוון באומנות בשנת 2017, רוב העסקאות הן במחירים נמוכים מאוד בקנה מידה של יצירות אומנות – עד 5,000 דולר. גם מכירות פומביות מניבות עסקאות אינטרנטיות באחוז מזערי מתוך המחזורים הכוללים שלהם.
 
לסיכום, חשוב להבין שלמרות המספרים הגדולים, רוב הכסף בשוק האומנות מתגלגל בידי מגה סוחרים ומגה אספנים, המחפשים את אותם אומנים (פיקאסו, וורהול, בסקיאט, ג׳ף קונס, דמיאן הירסט, גרהרד ריכטר ואחרים). מפת הגלריות מצטמצמת, וזה משנה את כל מערכת האקו של שדה האמנות. השאלה היא כיצד תתפתח המערכת הזאת, ואיך תתאים את עצמה לשינויים המתבקשים.
 
עבודתו של אשרף פואחרי. מתוך "המפה"(צילום אברהם חי)

מאז התמימות של שנות העשרים, ההתייחסות לארץ ישראל באומנות ידעה גלגולים רבים. הרי כיום לא ניתן לומר את המילה "טריטוריה" מבלי שהיא תהיה טעונה פוליטית. אוצרת התערוכה בתי דונר לא נוקטת עמדה פוליטית בבחירותיה. היא מציגה מניפה ממלכתית רחבה של דעות, החל מהעבודה של ציבי גבע "ארץ ישראל מהזיכרון" ובה קו המתאר של מפת ישראל כפי שכל ילד ידע פעם לשרטט בעיניים עצומות, דרך הקשרים האירוטיים לנוף של אורי רייזמן, ועד מפת ארץ ישראל של אבנר בר חמא העשויה מתפוזי Jaffa.
 
זוהי תערוכה עשירה המציגה את המורכבות הייחודית של ארץ ישראל כפי שהיא באה לידי ביטוי באומנות העכשווית. למרות הציניות, הביקורתיות ולפעמים הכאב, ניכרת בה אהבה רבה למקום שבו אנו חיים. מומלץ בחום.
 
 
הכותבת היא הבעלים של גלריה שטרן, חוקרת תרבות וכותבת על אומנות
מדי שבוע.[5]  [1]

מקור:

http://www.ynet.co.il//articles/0,7340,L-5194904,00.html

Comments are closed.

Scroll To Top