yazilimweb tasarim
מירוץ נגד הזמן: סיפורן של יצירות האמנות שנגנבו בשואה

מירוץ נגד הזמן: סיפורן של יצירות האמנות שנגנבו בשואה

אי שם בשנות ה-90 אישה בשם הילדה אוזבורן הגיעה במקרה לתערוכה במוזיאון ישראל. היא הסתכלה על אחת התמונות, ולפתע הבינה: "זה אבא שלי. התמונה הזאת הייתה אצלנו בבית". אביה, ששמו היה מקס אוזבורן והיה ידוע כמבקר אמנות בברלין, ניבט אליה מתוך דיוקן פסטל שצייר הצייר לסר אורי.
 

בדיקה גילתה שבשנות ה-30, כשמשפחתה ברחה מברלין, היא הפקידה את התמונה למשמרות במוזיאון היהודי בעיר. היה זה מנהג שרווח אז בקרב יהודים רבים, שתכננו כי רכושם יישאר במוזיאון עד יעבור זעם, ואז יחזרו לקחת אותו.
אלא שההיסטוריה אמרה אחרת. "ב-1938 המוזיאון נבזז", מספרת שלומית שטיינברג, אוצרת בכירה לאמנות אירופה במוזיאון ישראל. "לאחר מכן, בתום המלחמה, גילה אדם יהודי שברחוב בו הוא גר יש מרתף עם תכולה אדירה של ציורים. הוא הזמין את אנשי הסוכנות היהודית, ואלו הבינו כי מדובר באוסף של אותו מוזיאון יהודי ברלינאי. חלק מהיצירות נשלח אז לירושלים. וכך, שנים אחר כך, עמדה שם הילדה אוסבורן מופתעת מול עיני הפסטל של אביה".
 

"מחול הצעיפים" של פול קליי מ-1920. שבה ליורשים של בעליה ב-2010

מיליונים – זה היקף יצירות האמנות שבזזו הנאצים מכל אירופה, מבתים פרטיים, מגלריות, ממוזיאונים, מאספנים, וגם מאנשים שבסך הכל היו חובבי אמנות ועל הקיר שלהם הייתה תלויה תמונה או שתיים. "המחשבה של הנאצים הייתה שמכל דבר אפשר לעשות כסף", מסבירה שטיינברג, "כך שגם אחרי שהמלחמות ייגמרו, הם ימכרו את מה שיצטבר ויכניסו כספים למדינת הרייך של אלף השנים".
 
במשך עשרות שנים אף אחד לא שאל מה עלה בגורלם של כל אותם חפצי אמנות. "כשבנאדם חזר מהמחנות, אם בכלל חזר, מה שנשאר לו בחיים היה לאתר את מי שנשאר בחיים, או לעבור למדינה אחרת – אנגליה, שוויץ, ישראל, דרום אפריקה וכו'. רוב האנשים בכלל לא התעסקו ברכוש הקטן שנשאר", אומרת שטיינברג, מודעת לכך שנושא השבת יצירות אמנות לבעליהן, שבו היא עוסקת, לא בדיוק עמד בראש סדר העדיפויות של השיקום האנושי לאחר מלחמת העולם השנייה. "אני זוכרת את הפינה לחיפוש קרובים ברדיו בשנות ה-60. קריין היה מקריא רשימות מצמררות עם שמות של אנשים שמחפשים את הקרובים שלהם, גם 15 שנה אחרי שהשואה הסתיימה. למי היה זמן לחפש תמונות".
 

הנערות הרוקדות של דגה. יצירה שהושבה לבעליה ב-2006

"גם כיום, איזה מין נכד שואל את סבא שלו – 'בתקופת השואה, אלו ציורים היו תלויים אצלכם בסלון?'. בדרך כלל מבקשים 'ספר לי מי הייתה דודה בלה'. זה כמו שתזרקי אבן לבאר – אז הפגיעה של האבן במים יוצרת גלים", היא מסבירה, "הגל הראשון הוא האובדן האנושי – ההליכה למחנות. אבל היום אנחנו מרגישים את הגלים האחרונים, אלה של אובדן רכוש פרטי. אנחנו יכולים להגיע לרזולוציות האלה כי העולם התפנה לעסוק בהן".
 
החיפוש אחר חפצי האמנות האבודים החל רק בשנות ה-90 והאלפיים בעקבות צמיחת המודעות לעניין. על כך יעידו תערוכות שצצו בשנים האחרונות בארץ ובעולם, ונושאות כותרות כמו "למי שייכות היצירות האלה?", כמו גם סרטים שהוקדשו לנושא, כדוגמת "האישה בזהב", שעסק בהשבת יצירתו הידועה של גוסטב קלימט לבעליה החוקיים. "היה פיצוץ אדיר. כל יום שמעו על סיפור של מישהו שמחפש משהו. פתאום זה הפך להית סקסי, לא יודעת למה", אומרת שטיינברג, "דובר על הרבה מאוד כסף. היו משפטי ראווה גדולים בין מוזיאונים לבין אנשים פרטיים. זה היה ממש 'וואו' גדול".
 

מתוך התערוכה "של מי התמונות האלה?" במוזיאון ישראל
 
ברבות השנים נדרשה התערבות ממשלתית כדי לגרום למדינות לפעול למען השבת חפצי האמנות. תחילה הייתה זו ממשלתו של קלינטון, שב-1998 יזמה את הכרזת וושינגטון, שבמסגרתה נקבע כי כל מדינה צריכה לבדוק אם היצירות שהגיעו אליה לא נבזזו בשואה. עם זאת, נדרש למדינות תמריץ נוסף כדי שיעשו מאמץ אמיתי להשבת היצירות, ולכן רק ב-2009 הגיע השינוי, עם חוק טרייזן שחוקקה ממשלת פראג, וקרא לכל המדינות שחתמו על האמנה בוושינגטון, לחתום שוב, הפעם על התחייבות רצינית יותר, שכן המירוץ נגד הזמן הורגש וחלק מבעלי היצירות המקוריות כבר לא בין החיים.
 מוזיאונים החלו לבדוק את האוספים שלהם. חלקם החזירו יצירות אמנות, חלקם החליטו לשכור מישהו שיחקור את האוספים. מטבע הדברים, למשפחות אמידות היה יותר קל לקבל חזרה את היצירות, שכן היו להן האמצעים לפנות לעורכי דין שהתמחו בכך: "יש את האנשים שמיוזמתם מחפשים דרך עורכי דין או בלשים. מדי פעם הם מגיעים אלינו למוזיאון, ואם מגלים שהיצירה באוסף – היא מוחזרת. ככה החזרנו יצירות של אמנים מאוד חשובים כמו דגה, קליי ודומיהם", מספרת שטיינברג.
 

זכוכית זהב יהודית רומית מהמאה הרביעית לספירה. בעליה הפולנים מצאו אותה במוזיאון ישראל, ולאחר שקיבלו אותה, תורם קנה אותה עבור המוזיאון

"כאן באה מידת הזהירות. מצד אחד המוזיאון צריך לבדוק את כל הנתונים שאפשר לקבל מהמשפחה או מעורך הדין, והמידע צריך להיות אמין ומשכנע. לפעמים זה יכול להיות אפילו צילום של חדר המגורים שבו התמונה מופיעה מעל שולחן האוכל. הרבה עובדי מוזיאון מצאו עצמם ניגשים לאמצע הגלריה, מורידים תמונה מהקיר ונפרדים ממנה – שולחים אותה למשפחה שכמובן הייתה ראויה לקבל אותה, וזהו – זה נעלם ויוצא מהמחזור של תולדות האמנות והופך לרכוש פרטי. התחושה היא שאנחנו נפרדים מנכס צאן ברזל. אבל האנשים האלה הם בעלי הדבר, וזו זכותם. לפעמים הם מחליטים למכור את היצירה חזרה למוזיאון, ואלה הדברים שגורמים לכולם שמחה – כי המשפחה מרגישה שהאבדה נמצאה, ועכשיו הסיפור שלה ייחשף לדורי דורות כי המוזיאון ינציח אותו".
 
מאחורי כל אחת מאותן יצירות מסתתר צד אחר, שונה מהאסתטיקה והיופי הגלומים ביצירה. כשהופכים את היצירה על גבה,  נמצא התיעוד לכל הטלטלות שעברה – הפתקים, הסימנים, ההיסטוריה של התערוכות שהיא לקחה בהן חלק, המספרים של מחנות האיסוף האמריקנים שבהם היא הייתה. "היום, אנשים שמתעסקים במחקר הזה הם לא אנשי תולדות האמנות, אלא היסטוריונים. זה תהליך מאוד ארוך של איתור ואימות חומר, שיכול לקחת שנים", היא אומרת, ומוסיפה: "ואת יודעת איפה התסכול יושב? הזמן. הוא בורח לך מהידיים. בנאדם יושב וחוקר, ובינתיים אולי המשפחה של בעלי היצירה כבר הולכת לעולמה".
 

"תשאירו אותן אצלכם", מהתמונות שהשאיר התורם מווינה (באדיבות החברה הממשלתית להשבה)

בפועל, כמה עבודות הוחזרו עד כה?
"מאז 2006 הוחזרו 26 עבודות. לא תמיד אתה מוצא את כל הפרטים או יכול לאתר את הבעלים, אם המשפחה היא בעלת שם גנרי – כהן, שמיט, גולדשמיט – אנחנו מנסים לאתר אותה דרך הצלבת מידע עם יד ושם, מסתכלים בדפי עדות. ואז לפעמים מגיעים לדור שלישי ורביעי. וכאן יש שאלה מרתקת ומאתגרת: מה קורה כשיש לבנאדם ארבעה נכדים – מי יורש? יש כאלה שלא רוצים לריב ביניהם, אז מבקשים מהמוזיאון להחזיק אותה, לשים בתצוגה ולכתוב שהמשפחה נתנה את התמונה לזכר כך וכך".
 
או כמו במקרה של הייזל שטיין, גברת שאומנם חיה בלונדון, אבל ציור אחד גורם לה להרגיש קרבה גדולה לישראל. שטיינברג מדברת עליה בחום גדול, ומספרת את סיפורה: "לסבא של הייזל, ששמו היה רוטשילד, הייתה חנות כובעים במינכן. הוא היה אדם שאהב אמנות, מן גביר בורגני, בעל אוסף קטן וטעם לא יוצא דופן במיוחד. לא היו בבעלותו דברים מאוד חשובים – רישומים, קצת הדפסים, תמונת שמן אחת או שתיים. וכמו כולם גם הוא נבזז. הייזל ואחיה, אנשים מבוגרים ומבוססים כלכלית, החליטו לשכור את שירותיו של עורך דין בלונדון. ובשנת 2007 מצאו שבמוזיאון ישראל יש הדפס אחד וציור אחד ששייכים להם. את ההדפס ביקשו לקחת מיד בחזרה, אבל התמונה, ציור גדול מאוד של קרב פרשים מהמאה ה-17, הייתה במצב לא טוב, מלאת קרעים ובלי מסגרת.
 

"הגן הפורח", יצירה של מקס ליברמן מ-1923, המתארת את הנוף הנשקף מהווילה של ליברמן ואשתו באזור בוואנזה שהוחרב על ידי הנאצים. הייתה תלויה זמן מה בבית הנשיא שמעון פרס. הוחזרה ב-2013

הייזל הציעה לתת תרומה למוזיאון, ובתמורה ביקשה שהמוזיאון יתקן את התמונה. כשזו הייתה מוכנה וממוסגרת, הייזל ובעלה מאוד שמחו. אבל סיפרו שהדירה בבעלותם היא לונדונית טיפוסית, עם ריהוט מאיקאה – לא בדיוק בית שתתאים לו תמונה כזו פומפוזית בסלון. ולכן השאירו את התמונה במוזיאון, מעין השאלת קבע, כזו שאומרת שאם השניים ישנו את דעתם אפשר יהיה להחזיר להם את התמונה. 'תתלו אותה ותכתבו שזה לזכר אוטו ודורה רוטשילד ממינכן', ביקשו. וכך היה. והיא נראית נהדר היום. כשהם מגיעים לארץ לבקר את הבן הם באים לראות אותה, ככה יש להם איזה נכס קטן בישראל שהם מרגישים מאוד קרובים אליו. זו דוגמה לאנשים שלא חיפשו יותר ממה שמגיע להם, וגם כשמצאו, היו כל כך עדיני נפש וכל כך נעימים".
 
שטיינברג מספרת על משפחות יהודיות רבות שהשתייכו למעמד הביניים הגבוה הבורגני, ואהבו אמנות. "היו אז הרבה יהודים שקנו אמנות, הלכו באופן קבוע לתערוכות ולגלריות ורצו שהבית שלהם יהיה בית תרבותי. חלק מהיכולת לראות את עצמך בן תרבות היה לטפח אוסף קטנטן – של דמויות קטנות, הדפסים, רישומים, פורצלן, צילומים – אלו דברים שאתה כאיש תרבות נותן להם מקום בבית שלך, ויחד עם חברים ומכרים שלך נהנה להביט בהם ולהפוך בהם. הדבר הזה נקטע כמה פעמים: ב-33' כשאנשים ברחו, ב-35' כשאנשים היו צריכים לתת הצהרות הון לשלטון, וב-38', אחרי ליל הבדולח כשאנשים נבזזו".
 
ומעיין הסיפורים מוסיף לנבוע, וחושף אנשים שפשוט לא יודעים מה לעשות עם יצירת אמנות כזו או אחרת שפתאום מתגלה כרכושם: כמו במקרה של אדם בשם ברנר, שחמש עבודות ששייכות למשפחתו נתגלו במוזיאון, והוא החליט להשאירן במקום כי לא היו לו כוח או משאבים לנייד אותן לארצות הברית ולטפל בהן. "אחותי הייתה ציירת חובבת, תכתבו שזה לזכרה", ביקש.
 

"Death of the virgin". לזכר אחותו הציירת של בעלי הציור

או במקרה של הזקן שחי בווינה, ושתי תמונות ענקיות של ילדים עם קופידונים, בגודל שני מטר על תשעים סנטימטר שהיו בבעלותו נתגלו במוזיאון. "אני אדם זקן", אמר, "גר בדירה מאוד קטנה. אני לא יכול להחזיק דברים כאלה אצלי בבית, תשאירו אותן אצלכם".
 
"ברוב המקרים אנשים לא קוראים לזה תרומה אלא השאלה. במוזיאון מקבלים את התנאים האלה בחפץ לב, נשאר קשר חם עם האנשים האלה. זה סוג של חברות שהיא אחרת מהחברות עם התורמים, שהם אנשים אמידים מאוד מכל העולם – אספנים גדולים, אנשים שתורמים לכל מערכות הצבא, הספורט, בתי חולים ובין היתר גם למוזיאונים".

מהתמונות שהשאיר במוזיאון הקשיש מווינה (באדיבות החברה הממשלתית להשבה)

מעבר לערך הרגשי של היצירות, מדובר ביצירות בעלות ערך כספי גבוה?

"כשמדובר בציורים של דגה, קליי או מקס ליברמן אלה יצירות יקרות. אני משערת שחלקן הגיעו למיליונים. אבל יותר משמעותית העובדה שזו תמונה חשובה, ודרכה לומדים הרבה על האמן. "למשל החזרנו למשפחה של מקס ליברמן את הציור האחרון שהוא צייר. ליברמן היה מגדולי הציירים של המחצית הראשונה של המאה ה-20 בגרמניה. הוא עשה שתי גרסאות של היצירה 'שובו של הבן האובד'. החשיבות ההיסטורית שלהן היא בכך שמדובר בסוף פרק חייו של האמן".
 
"הסיפור של ההשבה הוא אחר. וגם הסיפור האנושי שקשור בה כל כך נוגע ללב. אבל זה יותר עצוב ממשמח", אומרת שטיינברג, "כי גם כשאתה מגיע לרגע האחרון שבו התמונה חוזרת לידיים הפרטיות, המשקע שנשאר מאחורי זה הוא של אובדן, ביזה, רשעות. בסופו של דבר, זה ניסיון לעשות את הדבר הטוב, גם אם באיחור היסטורי".

מקור:

http://www.ynet.co.il//articles/0,7340,L-4951480,00.html

Comments are closed.

Scroll To Top