yazilimweb tasarim

פולנטה על קנדינסקי ותערוכה ישראלית בניו-דלהי: חדשות האומנות

בין ציון 70 שנות תרבות ישראלית לעיסוק מרובה בשרת התרבות שלנו, נושא תרבותי אחד לא כל כך זכה להתייחסות בשבוע שעבר. לכן בחרתי לתת כבוד לעשייה החשובה בתחום התרבות החזותית בארצנו, ובחיי – יש המון במה להתגאות.
 

תערוכה חשובה ומעוררת גאווה של אומנות ישראלית בהודו תיפתח בשבוע הבא בגלריה הלאומית של ניו דלהי.
 

התערוכה To the End of the Land, באוצרותן של דרורית גור-אריה ואור תשובה, נולדה במסגרת 25 שנה ליחסים בין הודו לישראל. שגרירות ישראל בהודו פנתה למנהלת מוזיאון פתח תקוה, דרורית גור-אריה, המספרת על "מעורבות המוזיאון בתערוכות בינלאומיות וריבוי הקולות שאנו מציעים בעשייה שלנו – כולל התייחסות למרחב ציבורי, מרכז ופריפריה, ונושאים כמו חקלאות וטכנולוגיה".
 
לאחר נסיעה ראשונית להודו, התגבש נושא התערוכה, המתייחסת לאחד התחומים הבולטים בשיתופי-הפעולה המדעיים והכלכליים בין המדינות הודו וישראל: חקלאות והיבטים שונים של שימור, מיצוי ופיתוח של נוף ומשאבי טבע.
 
לטורים נוספים מאת דבי לוזיה ב-ynet[1]

התערוכות הפופולריות בעולם[2]

סיכום שנה כלכלי באומנות[3]

המאהבות של פיקאסו, הצנזורה של פייסבוק[4] 

 
בתערוכה יוצגו עבודות וידיאו, צילום, טקסט ומיצבים של 19 ממיטב האומנים הפועלים כיום בישראל. נבחרו עבודות שמעלות שאלות על טריטוריה וגבול, מרכז ופריפריה, זהות וזיכרון, תוואי הנוף והטבע, ושבריריותו של המרחב.
 
בעוד שכיום הקשר בין הודו וישראל הוא כלכלי ומדעי בעיקרו, מייצרת התערוכה הייחודית הצעה להתבוננות על הסוגיות הסביבתיות, הכלכליות והפוליטיות שעולות מן העבודות באופן שמחבר בין המדינות גם ברמה החברתית והתרבותית.
 

השבוע עיני עולם העיצוב נשואות לשבוע העיצוב במילאנו אבל גם לנו יש מה להציע בתחום זה, כפי שיודגם באשכול תערוכות עיצוב שייפתח ביום שישי הבא בבית האומנים בתל-אביב.
 
על הפרוייקט מנצח יובל סער, ראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל. יובל הוא אחד מאותם אנשי עשייה שתשוקתו לעיצוב ולאסתטיקה בכלל הביאה אותו לפתוח ב-2005 את מגזין פורטפוליו, ללא מקורות מימון חיצוניים. המגזין המקוון ממלא חלל שחסר בעיתונות הכתובה, והפך למקור חשוב עבור אוהבי אומנות ואדריכלות, הנחשפים לתכנים איכותיים חדשים המועלים בו מדי יום. 
על התערוכה "לחן עממי" בבית האומנים הוא כותב: "ב־13 השנים האחרונות מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל מתעד את העיצוב המקומי, וחגיגות ה־70 למדינה מהוות גם בשבילנו ציון דרך שבו אנו עוצרים לרגע כדי לבחון את הפעילות שלנו. המכון, כמשתמע משמו, מתעד וחוקר את העיצוב שנוצר כאן בישראל, וכבר משמו עולות שאלות: האם העיצוב הזה ייחודי? האם הוא יכול להיווצר רק כאן ולא במקום אחר? האם יש בו מאפיינים של המקום ושל יושביו? האם אפשר לדבר בכלל על עיצוב ישראלי, או שצריך לדבר על עיצוב בישראל? ומיהו אותו 'ישראלי' שעיצובים אלה מיועדים בעבורו? האם יש כזה דבר מראה ישראלי ומחוות גוף מקומיות, איך העיצוב מתגייס לפתרון סוגיות דתיות, איזו פרשנות ניתנת היום לסמל המדינה, והאם עגבניית השרי החליפה את התפוז הישראלי האיקוני כסמל לחדשנות ולחקלאות המקומית?"
 
חמש מעצבות ושני מעצבים – שבמקביל לעבודתם כמעצבים פעילים עוסקים גם במחקר ובאוצרות – הופקדו על חללים שונים בבית האומנים והתבקשו להציע תשובה משלהם לשאלות שהתערוכה מבקשת לבדוק. פתיחת התערוכה תתקיים בבית האומנים בתל אביב ביום שישי, ה-27.4, בשעה 12:00.
 

אומרים שהולך ופוחת הדור אבל לא כך הדבר. ממש בימים אלו, אנשים מכל קשת המקצועות: רופאים, עורכי דין, מסגרים, מעצבים ובוודאי אומנים מתכנסים ברחבי הארץ ובונים מיצבים ענקיים שבעוד שלושה שבועות יוצבו בעיר זמנית שתקום במדבר ליד שדה בוקר, לחמישה ימים בלבד, לאירוע בשם מידברן. חלק מהמיצבים יועלו באש במהלך האירוע בטקסים גדולים. שני המיצבים המרכזיים של מידברן בכל שנה הם האפיג׳י – פסל המכיל דמויות של איש ואישה, והטמפל, שהשנה ייקרא המצפן. לפני שבוע ביקרתי את אחד מצוותי המצפן כדי לראות חדוות יצירה מהי. פגשתי כמה עשרות מתנדבים, שמנסרים, מחברים וסוחבים חלקים גדולים מהפאזל הענק הזה, שלבסוף יתחברו למבנה בקוטר 33 מטר ובגובה שמונה מטר.
 
מוטיבציה להיות חלק מהפרויקט. מידברן 2017(צילום: EPA)

הידיעה שהמבנה יישרף לבסוף היא חלק מחוויית העשייה המאומצת אך המוטיבציה להיות חלק מהפרויקט הזה, שיהווה יעד מרכזי עבור כ-12,000 המשתתפים באירוע, הרצון לתרום למען הכלל – היא המכריעה.
 
זה חשוב ואף מעורר תקווה לדעת שהאנרגיה הזאת קיימת כאן. זה משהו שצריך לעודד, בעוד רובנו עסוקים בעשייה בעיקר עבור עצמנו. אותי זה מאד מרשים ומרגש, לכן תרמתי לפרוייקט ההדסטרט של המצפן. אני מקווה שהפרוייקט הזה ידבר גם למי שאינו מכיר את מידברן. כל שקל תורם למימוש המיטבי של המצפן ואשמח לדעת שבין קוראיי, אוהבי האומנות, ישנה גם הערכה לעשייה לא קונבנציונלית.
 

עוד פרוייקט מקסים שמגייס כספים למימונו הוא הספר "מדיה מעורבת" שיזמה והוציאה לפועל אוצרת האומנות קרן בר-גיל. הספר מאחד את שתי אהבותיה – אומנות ואוכל, והוא מאגד עבודות של 50 אומנים ושפים שיצרו בהשראת הנושאים האלה. השפים התבקשו ליצור מנה שנקודת המוצא שלה היא אומנות, כדוגמת פולנטה קנדינסקי של השף יוחנן ברנשטיין, שהיה השף של "מול ים". האומנים המשתתפים מקבלים את השראתם מאוכל, כמו ננסי פומגרין שיוצרת אומנות משוקולד.
 

ההחלטה להוציא ספר באופן עצמאי מוכרת לי היטב. המטרה היא להפיץ את האהבה ולשם כך, מציעה קרן את הספר תמורת 120 ש"ח בלבד. ניתן לרכוש אותו בעמוד ההדסטארט (ויש עוד צ׳ופרים).
 
הכותבת היא הבעלים של גלריה שטרן, חוקרת תרבות, וכותבת על אומנות[5] מדי שבוע.

מקור:

http://www.ynet.co.il//articles/0,7340,L-5237498,00.html

Comments are closed.

Scroll To Top