yazilimweb tasarim

800 פנים לפרידה קאלו: חדשות האמנות

רבות דובר על החתונה המדוברת של הנסיך הארי ובחירת ליבו מייגן מרקל, ואכן, אנחנו זקוקים לאירועים כאלה מדי פעם בשביל להאמין שאולי בכל זאת בסוף האהבה תנצח. אז ברוח האהבה והציניות בצד, הנה תקציר חדשות האמנות של השבוע האחרון.

 

זו אולי יצירת הפופ האייקונית ביותר של שנות השישים באמריקה: פסל LOVE של האמן האמריקני רוברט אינדיאנה, שהלך לעולמו בשבוע שעבר[1].
השפעתו חרגה הרבה מעבר לעולם האמנות – במרצ׳נדייז נרחב ובגירסאות שונות, האייקון אומץ על ידי תנועת ההיפים, והתרבות הפופולרית חגגה עם פרודיות על הדימוי. ב-1973 דואר ארצות הברית הנפיק בול לכבודו; קיימת גרסה בעברית במוזיאון ישראל, וכן בסינית, איטלקית וספרדית.
 
הגרסה העברית של הפסל

המקור לא כזה רומנטי – נהפוך הוא. המילה המקורית הייתה Fuck, ואילו אהבה, על פי אינדיאנה, היא "סחורה מסוכנת". הוא הגה את הרעיון בתקופה סוערת עם בן זוגו האמן אלסוורת' קלי. זה התחיל בכלל בתור גלויה שנשלחה כברכה לחג המולד, שהגיעה במקרה לידיו של מנהל ה-MoMA, שביקש רשות למכור אותה בחנות המוזיאון. בסוף 1965 הגלויה הפכה לנמכרת ביותר בחנות ומיד החלו לצוץ סחורות שונות ולא מאושרות שגרמו לאינדיאנה לרשום פטנט על הלוגו שלו. מאז היה עסוק ללא הרף בהגשת תביעות נגד מי שהעז לעשות בו שימוש ללא אישור. בריאיון שנתן לניו יורק טיימס ב-2013, טען שהיצירה הזו למעשה פגעה בו, כי מרוב שהוא מזוהה איתה, מעטים בלבד מודעים לעומק של יצירתו הכוללת.
 
לטורים נוספים מאת דבי לוזיה ב-ynet[2]

מה אפשר לעשות בשבוע אחד עם מיליארד וחצי דולר[3]

חוגגים את סוף העולם ופיקאסו אחד ששייך לכולם[4]

פולנטה על קנדינסקי ותערוכה ישראלית בניו-דלהי[5]

 
המקור לא רומנטי. רוברט אינדיאנה( Joel Page, AP)

פרידה קאלו, האמנית המקסיקנית המפורסמת שהפכה לאחת האמניות האהובות בעולם, ממשיכה לצבור פופולריות גם 65 שנה אחרי מותה. לאחרונה הושקה בובת בארבי בדמותה (שמכירתה נאסרה במקסיקו) והשבוע היא זכתה לכבוד מיוחד כשפרויקט האמנות של גוגל השיק את "פניה של פרידה" – שיתוף פעולה עם 33 מוזיאונים ומומחים מכל העולם שיצר מאגר של 800 דימויים דיגיטליים, רבים מהם מעולם לא נחשפו ברשת. גוגל, כמו גוגל, מנצל את כל הכלים שלו כדי להשביע את הרעב הגדול שיש כיום בציבור לאמנית האהובה, ובאמצעות הטכנולוגיה של גוגל סטריט אפשר גם לסייר בבית שבו חיה.
 
קאלו נפטרה ב-1954, בגיל 47. חייה היו רצופים דרמה וסבל – הן בגלל מצבה הבריאותי שחייב אותה לשכב במיטה, והן בגלל יחסי האהבה המורכבים שלה. עד היום היא מסמלת כוח נשי, עמידות ועוצמה. הסרט ההוליוודי שעשו עליה ב-2002 חשף את סיפור חייה הדרמטי לעולם, ומאז נדמה שהיא בכל מקום. עכשיו, גוגל מאפשר לדעת עליה הכל במקום מרוכז אחד.
 
800 פנים. פרידה קאלו(צילום: Getty Images)

אנחנו מאוד מתגאים בכך שהעולם השתנה והוא פתוח יותר, ויחד עם זאת, עדיין יש פער גדול ברמת המחירים בין אמנים לבנים לשחורים. זה מרגיש מוזר אפילו לכתוב את זה. מרק ברדפורד, האמן האמריקני השחור שייצג את ארצות הברית בביאנלה האחרונה בוונציה, נחשב למי שמוביל את הדרך לאמנים השחורים של זמננו. לפני מספר חודשים מוזיאון הברוד בלוס אנג'לס רכש יצירה שלו ב- 11.9 מיליון דולר. בשבוע שעבר אמן שחור אחר השאיר אותו הרחק מאחור, כשציור של קרי ג'יימס מרשל נמכר בסותביס ניו יורק ב-21 מיליון דולר, והפך אותו לאמן האפריקני החי היקר ביותר. אלא שמי שרכש את הציור שלו הוא המפיק, אמן ההיפ הופ ובעלה של אלישיה קיז שון קומב, אפרו-אמריקאי בעצמו.
נראה שייקח עוד זמן עד שאמנות שחורה באמת תהפוך למיינסטרים.
 

השבוע צפיתי בכמה סרטי אמנות במסגרת פסטיבל דוקאביב. בסרט על יאיוי קוסאמה מסופר על מאבקה כאישה יפנית בסצנת האמנות הניו יורקית של שנות החמישים – אף אחד לא התייחס אליה; בסרט על בסקיאט (יותר על תקופתו ופחות על עבודתו) עולה תמונה של הקושי להתקבל כאמן מיינסטרים כשאתה שחור, עני ונטול השכלה פורמלית, על אף שבסקיאט היה משכיל יותר מרוב האנשים שהיו בסביבתו.
 
יאיוי קוסמה. אף אחד לא התייחס אליה(צילום: Getty Images)

הנה כמה תערוכות מסקרנות שנפתחו בשבוע שעבר: הסנונית הראשונה המבשרת את יבול בוגרי האמנות השנתי הופיעה אמש בפתיחת תערוכת הסיום של בוגרי התואר השני של בצלאל (תציג עד 9 ביוני). 23 בוגרים מציגים כל אחד פרוייקט גמר במדיות שונות. הרבה נאמר כבר על לימודי תואר שני באמנות – האם הם באמת הופכים את הבוגרים לאמנים טובים יותר? בינתיים אין שום סטטיסטיקות בנושא.
 
עד היום אנשים בטוחים שגלריה גורדון היא ברחוב גורדון. בתחילת הדרך, ב-1966, היא באמת הייתה, במה שנחשב במשך שנים לרחוב הגלריות של תל-אביב. בשנת 1980 הגלריה עברה לחלל גדול בבן יהודה. בשנים האחרונות, במסגרת נדידה של הגלריות ממתחם גורדון לדרום העיר, גם גלריה גורדון פתחה סניף ברחוב הפלך, אך שמרה על האתר המרכזי שלה ברחוב בן יהודה (וסניף קטן ברחוב נתן החכם). בשבוע שעבר נפתחה תערוכת הפרידה של סניף בן יהודה, שייסגר בקרוב לטובת גלריה חדשה, בגודל 375 מ"ר, שתיפתח בקיץ ברחוב הזרם. תערוכת הפרידה מציגה אמנים שיוצגו על ידי הגלריה משנות השישים. אמון יריב, המנהל הנוכחי, הוא בנו של מייסד הגלריה שעייה יריב.
 
אתמול (שבת) נפתחה תערוכתה של אפרת גלנור במשכן לאמנות בהרצליה. גלנור נמצאת בעיצומו של מסע אמנותי בעקבות ספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" והיא חוקרת את ישראל הדיסטופית וההוויה האפוקליפטית המתוארות בו. זהו מסע שבו גלנור מצלמת, מציירת ומקיימת מפגשים ואירועים שונים בשיתוף תושבי המקום לאורך תוואי המסלול: מתל אביב ועד עין חרוד.
 
האירוע המרכזי של השבוע יהיה פסטיבל מוסררה מיקס בירושלים המתקיים זו השנה ה-18 ברחבי שכונת מוסררה בעיר. זהו פסטיבל בינלאומי ובינתחומי המשלב יצירות אמנות, מופעי מוזיקה ואירועי עיון המאפשרים שיטוט חופשי וחקירה ברחבי השכונה. הפסטיבל נערך מדי שנה ביוזמתו ובהפקתו של מוסררה – בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר. השנה נושא הפסטיבל יתמקד באי-ודאות ובשיבושים. הכניסה לכל האירועים חופשית.
 
 
הכותבת היא הבעלים של גלריה שטרן, חוקרת תרבות, וכותבת על אומנות
מדי שבוע[6]

מקור:

http://www.ynet.co.il//articles/0,7340,L-5272091,00.html

Comments are closed.

Scroll To Top