yazilimweb tasarim

פשוט מצלם שוקיאיזם / סטודיו שוקי קוק

פשוט מצלם שוקיאיזם / סטודיו שוקי קוק

האדם הקדמון צייר חוויות קיומו על קיר המערה... אחריו, אנו פוגשים את המצייר מטעם: צייר המלך, צייר הכנסייה... ההיסטוריה מפגישה אותנו עם ציירים המתעדים את הסובב אותם, עבודתם היא דרך ללמידת נראותו של העבר. בשנת 1835, מפתח מדען בריטי בשם "טלבוט" את טכניקת הפוזיטיב - נגטיב, ויוצר את שיטת הצילום, המשתכללת עם התפתחות הטכנולוגיה. במקביל, נוצר סטטוס חברתי לאנשים העוסקים בתחום. "הצלם", דמות מוערכת, המערבת כשרון ושליטה בטכנולוגיה, עם תהליכים עתירי ידע, ניסיון ויכולת ראיה אמנותית... הצלם המתעד, עוסק בשימור דימויי התרחשויות וחפצים, לעצמו או למען הקהילה, כיוזמה אישית-אמנותית, או כמקצוען, המקבל שכרו. בתחילת שנות ה-90 מתפתחת שיטת הצילום הדיגיטלי, העושה שימוש במזעור המחשב אל גוף המצלמה הקטנה (הנכנסת אל הטלפון האישי...) הצילום "מופקע" מידיו של איש המקצוע, או החובב המצלם, והופך זמין לכל אדם. תיעוד צילומי מאפיין את תקופתנו, כולנו מצלמים, הטכנולוגיה, זמינה ומיידית, מסייעת לצלם מבלי ללמוד את הצד התיאורטי והמעשי כאחד. לחיצה על הכפתור הנכון, במצלמה, בטלפון הסלולרי... ובידך, דימוי צילומי מדוייק חשיפה וכיוונון חדות... כך למעשה, הופך כל אדם למתעד חייו וסביבתו הקרובה, כאינסטינקט בסיסי... כאן, מתחבר סיפור חייו של בעז, מהנדס תכנה מוכשר, שלאחר מחלה מוצא עצמו ללא תעסוקה. משוחרר ממחויבות פרנסה, הוא מחפש דרך להיטיב עם עצמו... מצלמה קטנה המגיעה לידיו, מאפשרת לו לחדד ראייתו אל פינות וזויות מבט המרתקות את חשיבתו. בעז פועל מתוך צורך פנימי, נוגע בעכשיו ומקפיאו אל הנצח, אולי מתוך דיאלוג פנימי שלו עם מחלתו, אשר שנתה את חייו וחילקה אותם בין עבר והווה. בעז מתעד את סביבתו, תוך חיפוש אחר הנעים והמיטיב... המבט, המיוחד לו, מנציח ומתעד אנשים, פינות, עצמים, ברחובה של עיר. בעז ממשיך ומצלם מזה מספר שנים בעזרת אותה מצלמה קומפקטית, הזמינה בכיסו ואינה דורשת "התעסקות" במכשיר טכני מורכב... הזמינות לבצע צילום כהרף עין חשובה לו יותר מהאיכות הפיקסלרית והאופטית המצויות במצלמה גדולה יותר.  במהלך השנים האחרונות, מתחבר בעז לפייסבוק, מציג את צילומיו, וזוכה להערכה והכרה, ובחלוף זמן, מקים ומוביל בפייסבוק קבוצת צילום, בה חברים אלפי משתתפים, הצועדים עימו , חולקים את עבודתם המיוחדת עם הכלל... אלינו לסטודיו מגיע בעז לפני כשנתיים, דרך הפייסבוק, ומתחבר להוויה המיוחדת המאפיינת את אירועי הסטודיו. פתיחת תערוכה, שיח גלריה, עבורו אלה "שדות צייד" בהם מתחלפת ה"תפאורה" במרחב קבוע... הוא מחפש דרך מיוחדת משלו לתעד את המתרחש, משכלל נקודות המבט ויוצר, לעצמו, עבורנו, קבוצת דימויי תיעוד, המשמרים את שחווינו. מתוך חומרים אלה, בחרתי להציג סדרת צילומים, המשקפת את האוירה האנושית והסביבתית, המהווה חממת חיי ויצירתי. סדרת הצילומים המוצגת, מהווה נקודת מפגש בין אמנות ותיעוד. מועד התערוכה, הקרוב אל יום הולדתי, מדגיש החשיבות והערך שאני מייחס לעשייתו של בעז, ותרומתו היצירתית לפרויקט חיי - הסטודיו שלי. תערוכתו של בעז מוצגת בגלריה, כמחווה של בעז אלי, כמחווה שלי אל בעז. על "קיר צילום". ידידי הצעיר מקסים גולובנוב מציג שלוש עבודות.  מקסים, יוצר דימויים מבוססי צילום ועבודת עריכה המבויימים עד קצה, בעלי תוכן קונספטואלי, העוסק בבני האדם... דימוייו של מקסים, נחשפים כאן לראשונה בפני קהל שוחרי אמנות, ואני בטוח כי נפגוש בו ובדימוייו עוד ועוד. מקסים עוסק בצילום מאז 2009, למד במכללת קרית אונו, ומלמד צילום בבית הספר "גליץ".

Read More »

לשמור את השקט / גלריה פס, פורט – בית "ירין שחף"

לשמור את השקט / גלריה פס, פורט – בית "ירין שחף"

  שני גברים גדולים נפגשים.   שניהם אדריכלים. האחד עודנו עוסק בפרקטיקה. השני סורר ועבר כבר לפני 13 שנה ממנה, האפורה, המאכזבת והמתדרדרת, לצילום ותיעוד עצמאי וחלוצי של זו הישנה והנטושה. שניהם גרושים בשנית. הורים לילדים. שניהם נאבקים. מנסים לשרוד בעולם עכשווי נטול רחמים שאיבד את הצפון. שניהם מנסים לפלס דרך, משעול, שביל ולהגיע לכל רסיס זמן נטול ענייני דיומא על מנת ליצור. לשניהם היצירה היא החמצן למוח וללב, חמצן לו הם זקוקים כדי באמת לחיות ולא להתהלך כמתים חיים. שניהם אנשי יצירה, יצרים ויצירתיות. במובהק ובבוהק. אדריכלות היא אם האמנויות. אדריכלות היא אם האמנויות. אדריכלות היא אם האמנויות.   האחד משוטט ומצלם בזמנו הפנוי והמועט חלקי נוף, גזרות פרברים, ישובים, פיסות ישראל שקטה נטולת ישראליאנה, נטולת פרסומות, נטולת צעקות, וכמעט נטולת מבנים חדשים. בהמשך הוא בוחר לו מצילומיו כבסיס לציורים ריאליסטיים אישיים, מוגדרים, ייחודיים וממוקדים. תוצריו היא אמנות המוצגת בתערוכות בארץ.   השני משוטט ומצלם בזמנו הפנוי והמועט מבנים ישנים, ותיקים שהינם באיזור דמדומים, גוססים לאיטם, בהתפוררות עקבית. הם נטושים, נטולי אדם, נטולי רעש, נטולי עכשוויות חדשה. בהמשך הוא בוחר לו מצילומיו ומפרסם את חלקם ברשת, באתרים, בלוגים ורשתות חברתיות. תוצריו הם צילומים אמנותיים תיעודיים שמקצתם מוצגים בתערוכות ומוצגים בעיקר ברשת, ותוך כך יוצרים כבר יותר מתריסר שנים גלי הדהוד רבים, פתיחת ראשים, השפעה ישירה ועקיפה.   שניהם יוצרים ממרכז הבטן הגדולה, מהקרביים, מהצורך העז, מהאובססיה הטובה, מהתשוקה האדירה, הרחבה והאינטנסיבית. אין להם כל ברירה. אם לא יצרו הם יגססו בעודם נושמים. זוהי תשוקה לנושאי היצירה, לארכיטקטורה, למבנים, למבנים בנוף, לנוף ללא מבנים. תשוקה שאין לה גבולות. תשוקה מדממת שאין לה סוף. תשוקה שחייבת להיות מנוקזת. והזמן אינו מספיק.   זו תשוקה לשקט. כמיהה לשקט. בריחה לשקט. שקט חיצוני פיזי סביבתי ושקט פנימי פשוט ומורכב. הבריחה מהרעש באוזניים ובעיניים. הבריחה מרעש הישראליות העכשווית הגסה, הדורסת, האלימה, ההמונית, הצעקנית, הוולגרית, המתעמרת, המכוערת, הבריונית, חסרת הרגישות, המפונקת, המתרכזת בעצמה, הכובשת, האטומה, הלא סבלנית ולא סובלנית, השטחית, העילגת, השבלונית, הבורגנית, הזולה, היקרה, המשעממת והחד גונית.   שניהם מציבים מראה לחברה הישראלית. הנה. הנה הפיסות. חלקן האחרונות שנשארות. הנה מבטים נטולי רעש ונטולי נוסטלגיה כלשהי. הנה ההזנחה והיופי שלה. הנה גזרות של התבוננות. כולנו אשמים. אתם רוצים חדש, נוצץ, מפואר, מגלומני, סטנדרטי, מיוחד, מהמם, בורגני, חדיש, מנקר עיניים, ראוותני, בולט, שוויץ רועש. אנחנו לא. אנחנו בורחים מהרעש. אנחנו בורחים אל השקט. אנחנו מציירים אותו במצלמות ובמכחולים.

Read More »

צבאות וקרקסים – איילה לנדאו וליאור פינסקי / הקיבוץ

צבאות וקרקסים – איילה לנדאו וליאור פינסקי / הקיבוץ

התערוכה "צבאות וקרקסים" היא תערוכת יחיד משותפת של איילה לנדאו וליאור פינסקי. התערוכה משלבת פיסול וציור וכוללת מיצב סאונד רחב מימדים. במהלך התערוכה יתקיים אירוע מוסיקלי מסדרת "סיסטמטיקה".   בגלריה שני חללים, בחלל הראשון יופיעו זה לצד זה כ-15 ציורי מסכות המצוירים בצבעוניות עזה (הציורים בגודל 80*140 ס"מ כ"א בקירוב). הדמויות בציורים חלולות, יצירי כילאיים של מסכות פולחן, קרב ומשחק, משולבים באורנמנטיקה עמוסה המשלבת אלמנטים קישוטיים ומסורות  מלאכה. הציורים מלאי התשוקה מצוירים בצבעי שמן ופנדה על נייר בשילוב עם בדים מצוירים ורקומים ואפליקציות של חרוזים, מראות, פאייטים ופעמונים.    בחלל בשני מיצב סאונד המתפרש על פני כל החלל ומותיר רק מסדרון צר עבור הצופה להסתובב סביב העבודה (6.5 מ' אורכה, 2 מ' רוחבה, 2.5 מ' גובהה). המיצב מורכב ממערך של שטיחים צבעוניים עשויים קרטון, מצוירים, רקומים ומשובצים ב"אבני חן". על השטיחים מוצבים פסלים קינטיים שכמו עולים וצומחים מתוך מארג השטיחים. אופי הפסלים נע בין ארכיטקטוני לאורגני ובתוכם מכאנזימים שנעים בתזוזה איטית, כבדת ראש. התנועות מונוטוניות, סיבוביות, משרות תחושה של ריכוז  פנימי עמוק והתכנסות. המיצב, בהיותו כר פורה לאותם מכניזמים/אורגניזמים שצמחו ממנו מייצר גם נקישות פעמונים ורעשי חשמל שבאים והולכים במה שמצטרף לאותה טקסיות חגיגית השורה בחלל.   במובן מסויים, כל חלקי התערוכה סובבים סביב הניסיון לפענח את הפעולה האמנותית אל מול מסורות טקסיות ומשמעויותיהן. ציורי המסכות נדמים לצבא של שדים מחד ולקמעות הגנה מאידך, ובכך מגוננים על הצופה ותוחמים אותו בטבעת מאגית. המיצב בחלל הפנימי לעומת זאת, מייצר מתחם אליו הצופה אינו רשאי להיכנס, אבל האובייקטים העשויים עץ צבוע מונוכרום וצינורות סגסוגת פליז, מייצרים מראה "פוריטני" אל מול השטיחים הצבעוניים, הגולמיים והפראיים עליהם הם מוצבים ומייצרים פעולה בתוך אותו "שקט" קמאי.   במהלך התערוכה יתקיים בחלל הגלריה אירוע מוסיקלי מסדרת "סיסטמטיקה" - סדרה למוסיקה ניסיונית באוצרות ערן זקס וליאור פינסקי. הסדרה מנסה לייצר, לאורך שורה של אירועים ומפגשים, תובנות מסוגים שונים על הקשר בין מוזיקה, סאונד, מערכות, תנועת מידע ואיזון, והאירוע שיתקיים בתערוכה יוקדש ליצירת הקשרים בתוך המשולש פיסול-פרפורמאנס-סאונד. בין המופיעים, אמני הסאונד אדם שפלן, אלכס דרול, יוני סילבר וערן זקס.

Read More »

ירח צף / גלריית עומר תירוש

ירח צף / גלריית עומר תירוש

גלרית עומר תירוש גאה להציג את התערוכה ירח צף של האמניות הרב תחומיות, מיכאלה לזר והדר מיץ. בתערוכה זו, מיץ ולזר בוראות מציאות נזילה. כזו השוכנת במקום הפיסי, נוגעת לא נוגעת בו. מציאות הפועלת בין אור לאפלולית, בין טבע לנשיות, בין תשוקה לבין מוות. הן פועלות במדיה אמנותית מגוונת ומזמינות את הצופה לחוויה משחקית- חקרנית תוך שהן יוצרות מרחב לימינלי המשבש את התפיסה הגופנית של מקום וזמן.   עבודותיה של לזר עוסקות בסוגיות מגדריות, כגון זהות מינית ונשיות. היא רושמת בעדינות קווים דקים על דף לבן, ההופכים סצינות בוטות ומיניות למציאות שברירית הנוגעת בכאב עמוק. רישומיה נובעים כמעין המתגבר ומהווים שפה עדינה/ חצופה, ההופכת את פעולת הצפייה למציצנות, הנעה בין פיתוי לסלידה. לזר משתמשת ב"בזוי" כפי שהוגדר על ידי ג'וליה קריסטבה תוך שהיא קוראת תיגר על התפיסה הרווחת של אמהות ונשיות. עבודתה חלב, 2017, מציגה תצלום גדול של אישה הנמצאת במצב רפלקטיבי של שפיכת חלב על עצמה, תוך שהיא מודעת אל מבטי הצופים. החלב המזין הופך לאלמנט מיני ספק דוחה, ספק מפתה, המחבל בשלוות הנפש של המתבונן.   מיץ בוחרת דימויים מן הטבע אליו היא מתייחסת כאל ה'אחר', תוך שהיא מפעילה סדרה של מניפולציות, מעין "פחלוץ דיגיטלי" המעניק למוצגים חיי נצח. כך למשל בעבודת הוידאו זמן מסתובב, 2017 מוקרנת גולגולת ענקית הנמצאת במצב של סיבוב תמידי. הפעולה הדיגיטלית מפיחה רוח חיים בחומר שזה מכבר מת, תוך לכידת העל זמניות שלו, כמעין מומנטו מורי (זכור שאתה חייב למות, בלטינית), המזכירה לנו שהמוות הוא חלק מהחיים. מיץ מאתגרת את הטבע המוכר לנו; הטבע המקורי עובר שכבות רבות של עיבוד, שינוי ופרשנות. כך נוצרים מחדש תחת ידיה של מיץ דימויים של מציאות מדומה אותם היא מסדרת, עורכת ומציגה תוך שהיא יוצרת כעיין חדר פלאות או מוזיאון טבע אינסופי, הפותח פתח לפרשנותו הסובייקטיבית של הצופה את המציאות החדשה.   העבודות בתערוכה מתפקדות כמעין קפסולות של זמן הצפות ועולות כחזיונות תת מודעים. החיבור בין הדומם, המת והמדומה- לממשי, החי והשופע עודפות ומיניות, יוצר מרחב סוריאליסטי בו יכול הצופה לעצור לרגעים ספורים ולנסות לגעת במציאות הנדיפה.

Read More »
Scroll To Top